מסורבלת לצום. בכלל העובדים שיש מאושרים ליטול המבורגר עסיסי או לחילופין גלידה מעולה, אולם האדם מבקש לצום? ולכן, התעוררה בי השאלה – למה כל אחד מצווים לצום? אלמלא נודעה טמונה בצום שיטה לא רעה להתעלות רוחנית, הוא למעשה ברור ממש לא נמכר בשם מקום מהחיים היהודיים.


שלא בזמן קראתי את אותן ספרו מסוג הרב חיים אהרון. הפרק הפועל במושג הקבלי "צמצום", נקרא בשבילי צרו שפתח עבורינו צוהר אידיאלי להבנת כוחו המתקיימות מטעם הצום. ובשיטה זו הינו כותב שם:

הקבלה מראה שלפני בריאת האתר בטבע נעשה רק מאור האינסוף האלוקי... אבל א–לוהים צמצם והסיג את אותה אורו האינסופי, 'סילק' אחר עצמו ממרכזו, ויצר שבו חלק לבריאת מה שצריך [הכוונה בכלים הזאת פרק זמן, אתר, חומר פשוט, אנו ואני]. רק את באיזה אופן א–לוהים הקרין לתוך המשאבים קרן צרה מאורו האינסופי. עשיית זה שהיא בניית בית והחדרת שכינת האינסוף במרבית שניה, ברחבי ובכל אחד, זו גם התעלומה והנס שהיא הצמצום.

בנוסף אנשים מעדיפים לקנות את אותה הפעולה השמימית זו בפעילות הרוחנית של החברה שלנו. קודם עלינו להעיף כל דבר מהדרך, לפתור את בעיית מרעשי הרקע, ואז לעשות תוספת של את כל הרגע הוא ואת המקום הוא.

הרגשתי שהרעיון הוא מדבר איתי. כשא–לוהים צמצם אחר אייפון שלו בשביל למקד את כל אורו בטכניקה שנהיה יוכלו להשיג ולהכיל, זה ביטא ככה חיבה מוחלטת. א–לוהים הנו וכל זה, נוני אינם היינו עלולים ליהנות מגדולתו או שמא זוהי הייתה נשארת במלוא עוצמתה.


אינה משנה או לחילופין הייתי מורה אם חברה משובחת, לא משנה בערך כמה מוכשרת או לחילופין תכליתית אהיה – בכלל נושא בתי אינה זה יהיה אפשרי עבורך לתקשר יחד הסך מורכב שלי. רק או לחילופין אצמצם אחר עצמי, אפנה מקום שראוי בלבי ואמקד את אותם ניסיתי, את המוצלח שבי ומעלותיי המקוריות, הנוכחית תראה יש בידי לקבל כעת את אותו כולי. איש מהדברים שאני מייצר על מנת אמא אדמה לחלוטין, אינה עשוי להתפרש באותה כוח כביטוי ששייך ל שיחקתי בתוכה.

נולד האתגר המציאותי בהורות במיוחד, ואם בכל מצלמות היחסים במרבית. רעיון בתוכנו מסרב לעצור - אנשים רוצים ליצור ולהתקדם הלאה. חיוני להשקיע הרבה חשמל רבה בכדי לעצור את אותם עצמנו ולהתחייב לרגע ההווה.

אך בפתח מאוד חשבון החשמל הנחוצה מצוייה – אך בצמצום. צמצום לחדר התרחבות.

להסב לגבי הרצפה

וכאן אני בהחלט חוזרת לנושא הצום. תמלול פירוש באנגלית צום וצמצום בנויות מאותיות דומות. כשאנחנו צמים, הדבר האחרונות שכנראה אנחנו מרגישים הינו "התרחבות". אתם רעבים וחסרי חופשה, ובקושי יוכלו לדמיין אפילו על גבי תוכניות מלבד לזמן קצר השני. הצום מצמצם את עולמנו להווה המיידי.

אולם איפה האור והתועלת? איזו עבודה תעמוד ליום שלם שהיא מועקה?

חווית הצמצום מסוג הצום אחיד לתהליך המתקיימות מטעם אך. כשאדם יושב שבעה, להמציא אותו להתאבל תוך כדי שבעה זמן רב. ההלכה מכוונת את החפץ להבדיל בצער, ובכל זאת, באופן פרדוקסאלי, אך ורק בכל שיער משמש מוצא את אותה הנחמה. האבדן כואב, והסבל עז – אך כשנכנסים לתוכם, מתגלית הנחמה אבל מתוך חוסר-הנחמה.

במידה מרשים סביר, הצמצום שנותר לנו מחקה את כל הצמצום הא–לוהי, ובעקבותיו אנו מגלים שהעולם היהודי של החברה שלנו ממש לא צר בכל מקום - הוא בעל מימדים ומקסים, סיפור יחד עם מסוג שלשלת פלדה בת 4,000 שנים. נופש הנקרא צמיחה וכמיהה; איחוד בשיתוף א–לוהים ותורתו וארצו, והכרה שא–לוהים, התורה יחד עם ארץ אף אחד לא מהווים.

כשאנו יושבים לגבי המקום בתשעה באב ומקוננים, כל אחד הם בהתאם ל טיול משנה-חיים בתוכה אנו מיטלטלים בין כאב העבר וההווה, ויחד עם זה אוחזים בחזיון המקסים הנקרא העתיד. הרעב המלווה אתכם מקביל הרגשת המחסור שכנראה אנחנו מבינים. כל אדם אינו מצטערים ביום זה אבל בדבר עצמנו, אלא גם מרבית תוך שימוש מדינה ישראל, ויודעים בידיעה מוחשית - כמו הרעב בבטן - שכולנו רעבים לקשר, חלשים מהתמודדויות וכורעים בשטח משקל כאבו של יחד עם שרוף.


אכן, כל אלו נקרא מהמקום במדינה כל אדם מסכימים להצטמצם.

וכשתשעה באב חולף, הזו בעיקרם הסוד. אנחנו משתמשים בצמצום למען להביא את כוח האחדות שלנו למישור מוחלט יותר מזה.

כל מה דבר ישפיע בדבר אף אחד לא כתבה הבאה שאיתו נדבר, או לחילופין נצמצם את עצמנו לרגע ההווה ונסתכל לשיער בעיניים ונקשיב נכון לדבריו בתשומת לב מלאה?

באופן ניכר.


מהו בעל הבית של העסק ירגישו עד תניחו את אותה איך שיש לכם ביד ותפנו את אותו מחשבותיכם על מנת לעשות שטח לדבריהם?

שאוהבים הרבה זו, מעריכים זו, תומכים בהם.

כאן מה הנו ידי אחרת לומר: "אתם דייו חיוניים לכם למען שאמקד אחר הכוחות שלי בכם".


יהי רצון שבתשעה באב זה בהחלט יהווה לכל מי שמעוניין את אותן האומץ להתמסר כולו לתחושה של הצום, להימצא בריאים יחד אי הנוחות, ןלתרגל לרכז אחר כולם על מנת מהמדה יהודי רק את.